על היכולת לאהוב גם אחרי השואה

מאת: נאוה שפירא

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שחל בכ"ז בניסן, מוקדש לזיכרון השואה ולזיכרון גבורת מורדי הגטאות. אך בעיני הגבורה אינה מתבטאת בלחימה ובמרד כנגד הנאצים ועוזריהם בלבד, אלא גם ברצון לחיות, לשרוד, להמשיך את שושלת הדורות, ובהמשך גם להקים את מדינת ישראל. ברוח זו בחרתי להביא כאן סיפור קטן שסיפר סבי, אברהם נוימן ז"ל, בשנת 1974, המבטא את הגבורה בעיני.

סבי וסבתי, אברהם וציפורה נוימן, היו ממייסדי כפר אחים, שמציין השנה שבעים שנה להיווסדו. מייסדי המושב היו ניצולי שואה מאירופה, שאיבדו את מרבית בני משפחותיהם בגטאות ובמחנות ההשמדה באירופה, והתאחדו להקמת מושב עובדים בארץ ישראל. בשנת 1974 אספו את סיפורי חייהם של בני המושב ואיחדו אותם בספר בשם "אלה תולדות כפר אחים".

בספר זה סבי מספר על כל התלאות שעברו עליו ועל מוראות המלחמה, על הזמן שחיכו במחנות פליטים באיטליה עד שהגיע האונייה, שעימה אמורים היו לעלות לארץ ישראל, על ההגליה לקפריסין ועל השהות בקפריסין, עד שזכו לעלות לארץ ישראל.

הסיפור הבא של סבי הוא דוגמה ליכולת להתחדש ולאהוב גם אחרי כל הדברים הנוראים שעברו עליו:

"כך חיכינו כחודש וחצי, עד שהגיעה הפקודה: "היכון!" לא אשכח אותו הלילה! היה זה ליל שבת, פרשת "בשלח". הוציאו לחוף את כל הבחורים החזקים, והביאו סירות-גומי. בחצות הגיע האונייה "שבתאי לוזינסקי". נקשר חבל מן האונייה אל החוף, והתחלנו להעלות קודם כל את הבחורות. בהחזיקן בחבל, הן עלו על ה"פנטונים", כלומר על סירות-גומי, ומשם – על האונייה. פתאום ראינו, כי אש פרצה באונייה! אין לתאר במילים את הפאניקה שאחזה בנו. לכל אחד מאיתנו הייתה באונייה זו מישהי, שנפשו הייתה קשורה בנפשה".

סבי וסבתי התחתנו בכ"ט בנובמבר 1947 במחנה המעצר בקפריסין, ואהבתם לא כבתה מעולם. סבי אהב את סבתי עד יומו האחרון, והם זכו להיות נשואים שישים שנה פחות שבועיים, עד פטירתו של סבי.