יום השואה: עדות מיומנה של ברכה רויך לבית וייס 

מאת: אירית רויך

שמי אירית רויך, בת עשרים הייתי כשנישאתי לחיים והכרתי מקרוב את אמו ברכה, אישה מקסימה וטובת לב. ברכה רויך לבית וייס נולדה בסליש, צ'כוסלובקיה, ב-01/06/1929, ילדה שמינית מתוך 12 ילדים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי שורדת שואה, שורדת אושוויץ.

בכל שבת היינו מגיעים לארוחת צהריים בבית הורי בעלי. חיים בעלי היה מוריד אותי בכניסה לבניין וממשיך לחפש חניה. ברכה תמיד הייתה מקבלת אותי בנשיקה, והיינו הולכות יחד למטבח לעשות הכנות אחרונות לארוחת הצהריים. אחרי כמה שבועות של המפגש הקבוע שלנו בשבת בצהריים, ברכה החלה לספר לי סיפור קבוע שחזר על עצמו שוב ושוב. אף פעם לא היינו יושבות או מסתכלות אחת על השנייה כשהיא דיברה, ברוב המקרים היא הייתה מערבבת תבשיל על הגז או שוטפת כלים או כל דבר אחר, עם הגב אלי.

העמוד הראשון ביומנה של ברכה ותמונתה כשנה לאחר השחרור

וכך מתחיל הסיפור:

"אחיותי שרה, פסיה ואני היינו באושוויץ בבלוק 19. היו אתנו עוד שתי בנות קרובות משפחה (סך הכול חמש בנות). באושוויץ ערכו מדי פעם סלקציות !…."

עמוד 12 מיומנה של ברכה

"ואז החלו הנדודים, לבירקנאו, אחר כך ברכבת לשטוטהוף, אחר כך ברכבת משא לטורן, משם לחווה חקלאית בשירקופס (איסוף ירקות). ישנו באסמים וברפתות בין הפרות והסוסים. משם המשכנו לגרודנו, מחנה על יד יער גדול, שם עסקנו בחפירת שוחות. הרוסים התקדמו והתקרבו אלינו, בהוראה מגבוה היינו צריכים לברוח. לפני הבריחה שלנו, נלקחו הנשים המבוגרות ונקברו בחיים ביער הסמוך. כל אחת מאתנו קיבלה כיכר לחם ויצאנו לדרך, חשבנו שהגאולה הגיעה. הצעדה שאנחנו מכירים בשם "צעדת המוות " החלה. בכל יום צעדנו 20–30 ק"מ, אם היינו מוצאים בצדי הדרך איזה פרי או ירק היינו שמחים, ואוכלים כמו חיות שמוצאות שלל. בזמן הצעדה היו שומרים עלינו שומרים אוקראינים."

עמוד 14 מיומנה של ברכה

"… כך נולד הרעיון לברוח. התחלנו לתכנן לברוח. וביום השלישי הסתתרנו באסם עמוק מתחת לקש, אבל החיילים האוקראינים חשדו שלא כל האנשים חזרו לשורה, והחלו לדקור את הקש בכידונים לצעוק לכולם לצאת החוצה. שרה, אחותי הגדולה, ראתה מה קורה ואמרה לי ולפסיה: "ילדות, אנחנו אבודים, צריכים להתפלל תפילה אחרונה שמע ישראל…".

יצאנו החוצה, קיבלנו מכות מהחיילים. מהאסם יצאו עוד עשר בנות שהסתתרו. הפרידו אותנו מהקבוצה הגדולה, אנחנו היינו נידונות למוות. במקרה השמירה התחלפה, ואז שוב ביקשנו רחמים מהחיילים, מהשומרים החדשים, והם שיחררו אותנו. השומרים החדשים הסכימו שנחזור לקבוצה הגדולה ונתערבב בתוכה."

והיא המשיכה וסיפרה:

"ואז המזל הרע שיחק לנו. חייל אחד הכיר את אחותי פסיה והוציא אותה מהשורה. ראיתי שאחותי שרה מצטרפת אליה, אז גם אני יצאתי והצטרפתי. אחותי שרה דחפה אותי הצידה בכוח חזרה לקבוצה, וכך ניצלתי. את היריות באחיותיי שמעתי מאחורי גבי!

כמובן שחיפשו אחרי. חייל אחד בא לקראתי ואמר שאני האחות השלישית, כמובן שהכחשתי. הבנות בקבוצה שראו מה קורה, מיד לקחו אותי תחת חסותן, דאגו שאני לא אעשה לעצמי משהו וחבשו לי כיסוי ראש, ראו לי רק את העיניים. כך, בפחד נורא, המשכתי הלאה. החיילים לא הפסיקו לחפש אותי…

הרעב היה נורא, רגליי היו קפואות, בקושי הלכתי, רגל ימין בנעל עץ גדולה ורגל שמאל בערדליים. סבלתי כאבים נוראיים…

יום אחד ראיתי קבוצה שעצרה לשתות משלולית מי שלגים. אני הגעתי אחרונה ורציתי גם לשתות, לרוע מזלי שני חיילים זיהו אותי כאחות השלישית. הקבוצה המשיכה ונשארתי איתם, התחננתי על חיי. למזלי החייל שאחז בנשק אמר לשני לתת לי ללכת. הייתי צריכה להוכיח שיש לי עוד כוח לרוץ ולהדביק את הקבוצה, כדי שלא יירו בי. התפללתי לאחיותיי שיעזרו לי, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כי אכן עזרו לי! הפחד לא שכך, לדאבוני ראיתי איך מובילים בנות ליער, אונסים ויורים בהן.

באיזשהו שלב קצין גרמני בעל דרגה גבוהה הגיע למקום, נאם בפנינו והסביר כי "חייבים לזוז מפה כי האויב מתקרב". לאט לאט ראינו שהבנות נעלמות בין הבתים, והקבוצה נהיית קטנה יותר. אני ורחל, חברה שלי, החלטנו לנסות גם לברוח, לא ידענו בדיוק איפה אנחנו, אבל הבנו שאנחנו בשטח גרמניה…"

”נכנסנו לחצר אחד הבתים והסתתרנו. היה חושך מוחלט. אבל לצערנו נכנס לשם קאפו (שומר יהודי) ושאל אותנו משהו, הגרמנית שלי לא מצאה חן בעיניו, והוא גירש אותנו בחזרה לקבוצה. חזרנו לסוף השורה כדי שנוכל לברוח שוב לחצר. כשהתחילו ללכת, זה מה שעשינו, חזרנו לחצר והתחבאנו על יד מאפייה, הגרמנייה שאפתה לחם ניסתה לגרש אותנו, לא עזר לה. אז הגיעה העוזרת הרוסייה וניסתה לגרש אותנו, החלטנו לא לזוז. הגיע גם הסייס האוקראיני, וגם בקולו לא שמענו. בעלת הבית הגרמנייה ניסתה גם היא לגרש אותנו מפחד שהגרמנים יענישו אותם. רחל ואני החלטנו שלא חשוב מה יקרה, משם אנחנו לא נזוז. בבוקר הגיע אלינו בעל החווה ואמר לנו שהרוסים שחררו אותנו וביקש שנגיד לרוסים שהם הצילו אותנו."

סוף דבר

הסיפור שסופר כאן הוא הסיפור שברכה סיפרה לי שבת אחרי שבת אחרי שבת. פעם הסיפור סופר באריכות ופעם בקצרה, לפי הזמן שלקח לחיים למצוא חניה, פעם חיפוש החניה היה קצר ופעם הוא ארך יותר זמן.

יום אחד, אחרי כשנה, חיים מצא חניה במהירות ונכנס בשקט הביתה ונעמד בפתח המטבח. ברכה לא שמה לב והמשיכה בסיפור תוך ערבוב התבשיל בסיר עם הגב לדלת. כשהיא הסתובבה הרגשתי באוויר את המבוכה וראיתי את המבטים הנבוכים שהם החליפו ביניהם. אחרי כמה דקות פניתי לחיים ושאלתי "האם אתה מכיר את הסיפור שאמא מספרת?", "לא, אני לא מכיר, זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו" הוא ענה. אחיו דוד ואישתו מרטין נכנסו גם הם לבית, ושאלתי גם אותם אם הם מכירים את סיפור השואה של אמא, ותשובתם הייתה "מעולם לא שמענו".

אני הכלה הצעירה האחרונה שנכנסה למשפחת רויך ואולי, מי יודע, סגרתי מעגל.

שלוש שנים אחרי המלחמה ברכה נישאה לשמואל רויך, שהיה פעיל ציוני בקרלו ויוורי. לברכה ולשמואל נולדו שני בנים, דוד שנולד ב-1949 וחיים ב-1953.

ברכה, שמואל והילדים, 1956, תל אביב, ישראל

לזכרה של ברכה רויך לבית וייס שנפטרה ב-26/06/2016.
בצוואתה ביקשה לזכור ולא לשכוח, שנזכור תמיד שעלינו להילחם על קיום מדינת ישראל, לשמור עליה, כדי שיהיה לנו בית ושלא נצטרך לחיות בנכר.